איך לסדר בקצב שלך ולהצליח תמיד

קרה לכם שהוצאתם את הכל מארון הבגדים במטרה לסדר אותו, ואז גיליתם שבעצם עשיתם בלאגן עוד יותר גדול?

ועכשיו אין לכם אנרגיה, וצריך לישון איפשהו בסלון כי המיטה תפוסה בערימות בגדים? אם התשובה היא כן – זה אומר שהשיטה של מארי קונדו לא לגמרי מתאימה לכם!

השיטה שאני רוצה לספר עליה נקראת שיטת ה"קונטיינר" (Container) – בעברית ה"מיכל", או "שיטה ללא בלאגן".

המציאה אותה דנה ק. ווייט (Dana K. White) – יוצרת ספרים, תוכן, פודקאסטים ובעלת ערוץ יוטיוב מארצות הברית.

היא המציאה אותה עבור עצמה בתהליך שהיא עברה עם הבית שלה, והיא מספרת על זה ממש בגובה העיניים.

מושג הקונטיינר בשיטה הזאת הוא המושג העיקרי. קונטיינר יכול להיות כל דבר: קופסה, מגירה, מדף בארון, או אפילו החדר עצמו וגם הבית עצמו.

הקונטיינר הוא "מכיל". גם בעברית, במילה מיכל יש את השורש כ.ו.ל – להכיל. ויש לזה שתי משמעויות: קודם כל, באמת אנחנו שמים את הדברים בתוך המיכל, וחוץ מזה – הוא מגביל אותנו.

אנחנו מחליטים שכל כמות החפצים נכנסת בתוך המיכל, והיא לא גולשת מהגבולות שלו. זה נשמע פשוט אבל זה הלב של העניין, וזה מאפשר לנו להגביל את עצמנו ללא רגשי אשם וללא איזושהי פילוסופיה מאוד עמוקה שיש בשיטת קונמארי. אנחנו לא מתחילים לשאול שאלות כמו "איך הגעתי למצב הזה?", "למה אני שומרת את החפצים האלה?", "למה אני כל כך מבולגנת?" וכן הלאה. אין פה שאלות. אנחנו מראש נותנים לעצמנו רשות למלא את הקונטיינר, ומה שמחוץ לקונטיינר – אנחנו רוצים למנוע.

אני אימצתי את השיטה הזאת בעבודה שלי וגם בבית שלי. אני משתמשת בה אצל הלקוחות, כולל לקוחות שמתמודדים עם בעיות נפשיות ועם בעיות קשב וריכוז. השיטה הזאת הוכיחה את עצמה מאוד אצל הלקוחות האלה – אלה שהשיטה של מארי קונדו היא דבר שהם אפילו לא יכולים לחשוב עליו כי זה מציף אותם. השיטה הזאת לא מציפה ואני ממליצה עליה בחום.

אז איך עושים את זה?

1. הצעד הראשון שלנו הוא לחפש זבל. אנחנו לוקחים שקית – עדיף אטומה, שחורה, שהיא לא שקופה ושלא תסיט אותנו מהמשימה – ומסתכלים על המיכל (על איזשהו מדף בדרך כלל או איזושהי ארונית, לא על משהו "גלובלי" כמו חדר שלם או ארון בגדים שלם). מתרכזים באזור ועוברים ואוספים את הזבל.

2. בצעד הבא אנחנו עוברים על אותו אזור ומחפשים חפצים שלא נמצאים ב"בית" שלהם. הכוונה היא שאנחנו רואים חפצים או בגדים שאנחנו יודעים לאן הם שייכים בבית, לאיזה מקום צריך להעביר אותם. ופה משפט המפתח של דנה ק. ווייט שחוזרת עליו אין ספור פעמים: Take it there now – קח את זה לשם עכשיו.

מה הכוונה? אנחנו לא שמים בצד את החפץ אם הוא שייך למטבח. אנחנו עוצרים הכל, הולכים למטבח ומביאים את זה למקום הסופי שהחפץ הזה שייך אליו. זה קטע קצת קשה. אנחנו לא רגילים, והיא גם מסבירה שלהרבה אנשים יש הסתייגות מהצעד הזה. קחו למשל דוגמה של מישהו שגר בבית דו-קומתי ומגלה בזמן שהוא מסדר את הארון שדווקא המגבת הזאת שייכת למגבות המטבח. אז היא באמת ממליצה לקחת את החפץ, ללכת ולשים אותו באותו רגע במטבח. למה היא מתעקשת על זה? כי פה בעצם באה לידי ביטוי ה"שיטה ללא בלאגן" – אנחנו לא מייצרים עוד ערימת חפצים שצריך לזכור לקחת למטבח, אלא מיד מפזרים את הדברים שלא שייכים. ככה אנחנו יכולים לעצור בכל רגע וכבר שיפרנו את המצב.

בתהליך פיזור החפצים בבית לפעמים אנחנו מתלבטים איפה המקום הכי מתאים לאותו חפץ, ופה באה שאלה מאוד חשובה בשיטה של דנה, שנשמעת ככה: "אם הייתי מחפשת עכשיו את החפץ הזה בבית – איפה הייתי מחפשת אותו קודם כל?" אנחנו לא שואלים איפה המקום המתאים לחפץ הזה, איפה הוא אמור להיות או איפה זה יפה שהוא יהיה. שום דבר כזה. אנחנו שואלים איפה אני הייתי מחפשת אותו דבר ראשון. זה מאוד מתחבר לשיטה שלה שהיא אישית ומתאימה לאותו בן אדם. אנחנו לא מתעסקים במה יפה יותר או מה מצטלם יפה יותר, אלא חושבים על עצמנו. אם האינסטינקט שלי הוא לחפש את המספריים במגירה של הכלים – אז פעם הבאה שנצטרך מספריים זאת המגירה שניגש אליה, ולכן זה המקום הנכון.

וכשאנחנו שואלים את עצמנו "איפה הייתי מחפשת את החפץ הזה?", לפעמים אין לזה תשובה. אנחנו מסתכלים על סרט הדבקה שנשאר לנו מהשיפוץ שמשום מה מונח במגירת הסכו"ם, וחושבים: "פעם הבאה אם אני אצטרך את סרט הדבקה הזה, איפה אני אחפש אותו?". אם אין לנו תשובה ואין לנו מקום – אז כנראה שאם נצטרך פעם סרט הדבקה נלך לחנות ונקנה חדש, ויכול להיות שזאת הזדמנות פשוט לתרום אותו או לזרוק אותו.

3. הצעד השלישי: תרומות ברורות. ללא מחשבה עמוקה, אנחנו עוברים על אותו אזור שכבר הוצאנו ממנו את הזבל וכבר שיפרנו אותו ופיזרנו את החפצים שלא שייכים אליו. מסתכלים, ובשלב הזה אם אנחנו רואים משהו שחד משמעית אנחנו רוצים לתרום, בלי לחשוב ובלי שום התלבטות – אנחנו שמים את זה בקופסת התרומות. שקית זבל, קופסת תרומות ו"רגליים" (כדי לקחת דברים למקום) – אלו שלושת הדברים שאנחנו צריכים לשיטה הזאת.

4. השלב הרביעי הוא בעצם שלב ה"אורגניזיישן", הארגון. אנחנו מסתכלים על החפצים ומחלקים אותם לקבוצות: קבוצות של אותו דבר – מספריים, טושים, עפרונות, ספרים וכן הלאה. אם אנחנו רואים עדיין שהקונטיינר שלנו עמוס מדי, פה מגיע השלב לחשוב מה אני אוהבת יותר. איזה מהחפצים שנשארו לי בקונטיינר אני אוהבת יותר מאחרים? את אלה שאני הכי פחות אוהבת ואני מוכנה לשחרר – אני אשחרר. אם המיכל הוא מספיק גדול, אנחנו נותנים לעצמנו רשות למלא אותו. שימו לב, עד עכשיו לא שאלנו אף פעם "האם החפץ מעורר בי שמחה" או משהו כזה.

5. רק אחרי כל הצעדים האלה אנחנו ניגשים לארגון עצמו וסידור החפצים במיכל.

לסיכום, שיטת הקונטיינר היא הרבה יותר מטכניקה לסידור הבית – היא שינוי תפיסה משחרר. היא מאפשרת לנו להפסיק לרדוף אחרי "הבית המושלם" ולהתחיל לייצר בית שמתפקד ועובד בשבילנו, בקצב שלנו וללא בלאגן מיותר באמצע התהליך. אז אני מזמינה אתכם לאמץ את גישת ה"בלי בלאגן" ולהתחיל בקטן – אולי אפילו ממגירת גרביים אחת. ספרו לי בתגובות איך הלך והאם התחברתם לשיטה!