להזמין מסדרת בתים? זה מביך...

עוד יום מתחיל — השגרה המבורכת!

הבוקר עמוס במטלות, כרגיל. מהר מפנה את המדיח, כדי שלא אצטרך לעשות את זה בערב עם ערימת כלים בכיור. אף פעם אין לי מקום לעוד קופסאות אוכל במגירה. היא גם ככה מלאה, ויש לי עוד כמות לא קטנה של קופסאות נקיות… טוב, לא עכשיו. דוחפים למגירה אחרת.

הילדים מתארגנים. חולצות בית־ספר נקיות בארון נגמרו, אבל יש את אלה שעוד לא קיפלתי ויצאו מהכביסה. מספיק טוב. המגירה עם הגרביים הפוכה לגמרי, ובסוף אף זוג לא מתאים לילדה — כי היא נועלת מגפיים וצריך גרביים ארוכות. אבל לא מוצאים. מחליטים לחפש בערב, ובינתיים לנעול נעלי ספורט.

עוברת מחשבה בראש ברקע שהארון צריך ריענון רציני והחלפת חורף/קיץ — הרי כבר דצמבר…טוב, ביום שישי חייבים לעשות את זה.

אה, כן, רציתי לבדוק אם חסרה לנו פסטה במזווה לפני שעושים קניות היום, אבל לא הספקתי. טוב, נקנה ליתר ביטחון.

יוצאים מהבית עם ההרגשה שלא הספקתי את כל מה שרציתי. שיותר מדי דברים יחכו לי כשאחזור —והייתי רוצה לחזור לבית שלא מוסיף לי משימות, כזה שלא דורש מלא עבודה ביום שישי.

וכשיום שישי מגיע, הדבר האחרון שבא לי זה למלא אותו בדברים האלה, כי יש עניינים דחופים יותר. וככה זה מצטבר משבוע לשבוע —והסדר בבית לא כזה שאני חולמתי עליו.

לפעמים אנחנו חושבים שלהזמין מסדרת בתים הביתה — זה מביך. מה, זה כל כך קשה לי לסדר לבד? מה, מישהי תראה את הבלגן שלי ותצטרך לגעת לי בדברים?

אני רוצה להגיד לך שזה לא חולשה, ולא כניעה. זו בחירה בשינוי, למען הגשמת חלום: להיות בשליטה בבית שלך. זו ההבנה שמגיע לך לא לצאת מהבית עם ראש עמוס במטלות שממתינות לך.

ואז מסדרת בתים הגיעה.

לא ביום אחד הכול הפך למושלם, ולא קמתי לבוקר בלי בלגן בכלל. אבל משהו השתנה.

פתאום יש מקום לדברים. לא מושלם — ברור.אבל מספיק ברור כדי לדעת איפה כל דבר אמור להיות.

פתאום הבקרים קלים יותר. לא כי יש פחות משימות, אלא כי הראש פחות עסוק בלזכור.

ופתאום הבית מרגיש פחות כמו רשימת מטלות, ויותר כמו מקום שאפשר לחזור אליו.

לא כי מישהו “סידר לי”, אלא כי הפסקתי להיות לבד עם זה.